אגרגטים הם חומרים מינרליים גרגריים המשמשים כ“שלד” הבטון ומהווים את מרבית נפחו. האגרגטים הנפוצים נבדלים בעיקר לפי גודל הגרגיר: פוליה (כ־25 מ״מ) למילוי מאסיבי, עדש (כ־19 מ״מ) כסטנדרט ליציקות, שומשום (כ־9.5 מ״מ) למילוי עדין, וחול טבעי (כ־1.18 מ״מ) למילוי המרווחים בין הגרגירים. מעבר לתפקידם במילוי נפח והפחתת צריכת צמנט, האגרגטים משפיעים באופן ישיר על חוזק הבטון, צפיפותו ועמידותו לאורך זמן. בחירה נכונה של אגרגטים תורמת לתערובת הומוגנית, לעבידות טובה ולצמצום סדקים.

בשלב ההתקשרות הראשוני של הבטון מתרחשת ירידת נפח עקב איבוד מים. כתוצאה מכך מתפתחים בבטון מאמצי מתיחה, שבשלב זה עשויים לעלות על חוזק המתיחה שלו ולגרום לסדיקה מוקדמת. כדי לצמצם את התופעה, יש להתחיל באשפרה לאחר סיום עיבוד פני הבטון - מיד לאחר שברק המים המופרשים שנצברו על פני הבטון נעלם, והמשטח התקשה במידה מספקת כך שפעולות האשפרה לא יפגעו בו מבחינה מכנית.

אשפרה היא יצירת תנאים מתאימים להתקשות הבטון באמצעות שמירה על לחות יציבה, לרוב לא באמצעות הוספת מים אלא באמצעות מניעת התייבשות. לשם כך מומלץ לכסות את פני הבטון ביריעות בד גיאוטכני עם רדיד פוליאתילן לבן מחזיר קרינה, המודבקות תרמית ועומדות בדרישות ASTM C171 (“תייטקס” או שווה ערך), להרטיב את היריעות ולהצמידן לטפסות כך שהרוח לא תייבש את קצוות היציקה, ולבצע אשפרה רציפה למשך 7 ימים לפחות. בתנאי האקלים בישראל, השקיה נקודתית מספר פעמים ביום אינה מספקת ואינה עומדת בדרישות התקנים ת״י 466 ות״י 118.

כדי להעניק לבטון תכונות ייעודיות, ניתן לשלב בתערובת מוספים המשפרים עמידות למים, יכולת זרימה/שירוע, או מזרזים את קצב ההתחזקות. בין הפתרונות המתקדמים בולט תוסף קריסטלי היוצר אטימה פנימית ומאפשר “ריפוי עצמי” וסגירת סדקים עד כ־0.4 מ״מ באופן אוטונומי, גם תחת לחצים הידרוסטטיים גבוהים. שימוש במוספים כאלה עשוי לצמצם ואף לייתר שכבות איטום חיצוניות ולהפחית עלויות תחזוקה, תוך התאמה לתנאים מאתגרים כמו במקרה של מרתפים ומאגרי מים.

קביעת הגודל המרבי של האגרגט בתערובת היא קריטית להתאמת הבטון לאלמנט ולאמצעי השינוע באתר. בחירה לא מתאימה עלולה לגרום לסתימות במשאבות או לקושי במעבר בין מוטות זיון צפופים. ביישום סטנדרטי נהוג להשתמש בפוליה (עד 25 מ״מ) ליציקות מאסיביות, עדש (19 מ״מ) ליציקות שלד רגילות בזכות איזון טוב בין חוזק לעבידות, ושומשום (9.5 מ״מ) לאלמנטים דקים או לעבודות עדינות, שם נדרשת זרימה טובה במרווחים צרים. התאמה נכונה מסייעת להשגת יציקה אחידה ומפחיתה סיכון לסגרגציה וחללי אוויר.

דרגות חשיפה הן סיווג תקני לפי ת״י 466 ות״י 118, המגדיר 11 רמות של דרישות עמידות לבטון בהתאם לתנאי הסביבה. הדרגות נעות מדרגה 1, המתאימה לתנאים יבשים כגון אזורים מדבריים או קירות פנימיים, ועד דרגה 11 המיועדת לסביבות אגרסיביות במיוחד כמו קרבה לים או חשיפה לכימיקלים. ככל שדרגת החשיפה גבוהה יותר, נדרש בטון צפוף יותר - לרוב עם תכולת צמנט גבוהה יותר וכיסוי בטון עבה יותר מעל הזיון. התאמה נכונה של התערובת לדרגת החשיפה חיונית למניעת קורוזיה בזיון והתפוררות הבטון לאורך זמן. 

בדיקה זו מודדת את קוטר ההשתרעות של הבטון הטרי ומשמשת מדד מרכזי ליכולת הזרימה והפילוס העצמי של התערובת. במהלך הבדיקה מניחים את הבטון על משטח מתכת שטוח ובוחנים את מידת התפשטותו. מעבר להערכת נוחות היישום, הבדיקה מסייעת לזהות רגישות לסגרגציה ולוודא שהתערובת נשארת הומוגנית גם כאשר היא נוזלית. היא חשובה במיוחד לבטון המיועד לאלמנטים עם זיון צפוף או ליציקות הדורשות פילוס מדויק, לעיתים ללא צורך ברטט משמעותי. מדד השתרעות מתאים מבטיח שהבטון יגיע לכל פינות התבנית תוך שמירה על איכות מבנית.

בנטונייט הוא חומר טבעי שמקורו באפר וולקני, הסופג מים ומתנפח. כתוסף לבטון הוא משפר איטום ועמידות למים, ולכן מתאים במיוחד למבנים תת־קרקעיים ומאגרי מים. בקידוחים בקרקע לא יציבה הוא משמש כנוזל חפירה היוצר לחץ הידרוסטטי המייצב את דפנות הבור ומונע קריסה, ובמקביל יוצר שכבת איטום דקה שמפחיתה חדירת מי תהום. הוא מסייע גם בהחזקת שאריות החפירה, וביציקה נדחק החוצה ומאפשר מילוי נקי ומדויק—פתרון חיוני לכלונסאות וקירות דיאפרגמה בקרקע חולית או רוויה במים.